"לכתוב? אני?", שאלתי את פאשי בתמיהה, בעודנו זרוקים על הספה הישנה בחדר העבודה שלו. "אולי אני גם אתחיל לשיר ולרקוד?"

השנה היתה שנת 2003 ואני הייתי סטאז'ר למשפטים מן המניין. שלוש וחצי שנים באוניברסיטת תל-אביב הותירו אותי עם הרושם שאין סיכוי שאני לא הולך לכבוש את העולם עכשיו. שום דבר לא הכין אותי לאותו רגע, לאחר ששה חודשים של התמחות בעסקאות היי-טק עם חליפות ופגישות ועניינים וכל השיט, בו שקלתי לקפוץ מרוב שיעמום מאותו חלון שנמתח מהרצפה עד התקרה במשרד המפואר שלי בקומה העשרים ושתיים.

"אולי תכתוב משהו?", שאל אותי פאשי, חבר לספסל הלימודים אשר סיים לימודי תסריטאות באוניברסיטת תל-אביב בהצטיינות יתירה ולאחר כעשור של אי התחברות עם הקליקה של התעשייה, החליט שהוא רוצה לעשות כסף ושזין על אומנות, מה שהביא לפגישה הבלתי נמנעת שלנו בקפיטריה של עאבד בפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן.

"אתה, אתה. תתפלא", הוא אמר מבלי להניד עפעף, "אני מכיר אותך… יש לך ראש, דימיון… העתקתי ממך כמה עבודות שהיו כתובות לתפארת", הוא חייך ולקח עוד לגימה מהקפה שעמד מזה זמן מה על השולחן שבחדר וכבר הספיק להתקרר.

אלא שבעטייה של אותה שיחת חולין שיכלה בקלות לחלוף מבלי משים כמו כל שיחת ‘שומע אחי, יש לי רעיון לסטראט-אפ’, יצא שכתבתי שלושה עמודים. לאחר מספר ימים אפילו אזרתי אומץ ונתתי לפאשי לקרוא. למה אני אומר אומץ? כי זו היתה תקופה אחרת, אפילו פייסבוק עוד לא היה קיים. הייתי עורך-דין, ברמן בתקופת הלימודים, חו"ל, עניינים, בנות, מסיבות… מה לכתוב עכשיו, מה אתה הומו?

"תשמע, לא יודע מה תעשה עם זה מפה והלאה", הוא אמר והחזיר אותי אל מחשבותיי האובדניות מחדר ההתמחות, "אבל יש לך את זה", הוא שלף סיפא מפתיעה ואפילו כיווץ שפתיו לאות התרשמות.

הופתעתי. כל החיים הייתי טוב בפיזיקה ומתמטיקה, מה קשור לכתוב סיפורים עכשיו? אבל ככה זה, אף הורה לא יחנך אותך שטוב להיות צייר או פסל, או חלילה ללכת על מה שמרגיש לך נכון. לפחות לא בדור ההוא.

שמח וטוב לבב המשכתי את הסיפור הקצר לעוד מספר עמודים, אלא שאט-אט, הזמן והשיגרה גרמו לאבק לשקוע עד שממש שכחתי מזה לחלוטין. אלא שלמציאות היו תכניות אחרות בשבילי.

חלפו להם למעלה משמונה-עשר חודשים, ואני ישבתי במרפסת של חבר בתל-אביב ועישנתי סיגריה, כשלפתע הטלפון צלצל.

"אביב?", היא שאלה בהססנות

"כן?", עניתי גם אני בהיסוס קל היות והמספר לא היה מזוהה

"זאת מיכל (שם בדוי). זוכר?". מיכל ואני היינו מיודדים בתקופת הצבא. ידידות אמיתית, כמו פעם. נפגשים, מדברים, מתייעצים. נשבע לכם שלא נגעתי בה. טוב, מה אני מחרטט? הייתי מאוהב בה והיא לא רצתה אותי אז נשארנו ידידים עד שאזרתי אומץ ואשכרה נפרדתי ממנה כי היה לי קשה מדי להיות בקרבתה.

"הי…", עניתי מופתע, "את בחיים?"

"סוג של", היא ענתה ואני עדיין לא הבנתי עד כמה התשובה שלה היתה מדויקת. מסתבר שבזמן שאני הייתי עסוק בלהיות סטונדט חופשי בעל תהיות אקזיסטנציאליות, מיכל עברה שלוש תאונות דרכים שכמעט שיתקו אותה בכל הגוף, כולל שברים בחוליות של עמוד השידרה, וממש לפני שהיא החליטה להתייאש לחלוטין ואולי אפילו לומר שלום לעולם הזה (דבר שהיא מכחישה נחרצות היום אבל אני זוכר שלחלוטין היא אמרה את זה…) היא התחילה לתקשר עם אמא שלה שנפטרה כשהיא היתה צעירה ועם עוד ישויות שעזרו לה להחלים.

"אוקיי…", זקפתי הרבה יותר משתי גבות… תבינו, באותם זמנים כמעט אף אחד לא ידע מה זה אומר ‘תיקשור’ או ‘אנרגיות’ ודברים מהסוג והעולם הזה. בטח לא ילד מתלהב בן עשרים ותשע כמוני.

"בא לך לקפוץ לקפה?", היא שלפה בנון-שלנטיות

"אה… למה לא? בכיף", עניתי תחת ערפל המידע שזה עתה הונחת עליי. "רגע, איך יש לך את המספר שלי בכלל? זה לא אותו אחד שהיה לי בצבא", תהיתי מכיוון שבאותה תקופה אפילו לא היה ניוד מספרים. ומה עכשיו, היא תספר לי שהיישויות נתנו לה?

"האמת שיצאתי לפני כמה ימים עם חברה וחיפשנו בר נחמד לשבת בו, ומכל הברים בתל-אביב יצא שנכנסנו דווקא לבר של אסי (שם בדוי) חבר שלך. אז הבנתי שאנחנו צריכים לדבר".

כמו אותה שיחת חולין על הספה המיושנת של פאשי, גם אותה הזמנה לקפה יכלה להיעלם ולהתפוגג וממש ממש לא לקרות, אבל רצה הגורל ונפגשנו. אני יושב על הספה, שהיתה יפה וחדישה בהרבה משל פאשי אגב, ומיכל יושבת מולי ומספרת לי סיפורים שנשמעו כסיפורי עליסה בארץ הפלאות.

"תגיד, יש מצב שכתבת משהו?", היא שאלה לפתע

"אה… לא", עניתי באינסטינקט כי זה לגמרי פרח לי מהראש

"בטוח?", היא שאלה שוב. לך תתווכח עם ישויות

"אה…", לפתע נזכרתי באותו סיפור שפאשי גרם לי לכתוב, “אה וואלה, התחלתי איזה משהו לפני איזה שנתיים"

"זה הייעוד שלך בחיים", היא אמרה בנחרצות, "אתה תהיה סופר גדול".

בום. ככה היא אמרה וזהו. ואז לא משנה אם אתה מאמין בהכל או לא מאמין בכלום. אם מישהו יגיד לכם שתחת השידה האדומה שליד המיטה שלכם יש בלטה רופפת ומתחתיה יש יהלומים, ובאמת יש לכם שידה אדומה ותגלו שהבלטה מתחתיה רופפת, אתם תשברו לבלטה הזאת ת’צורה… כי אף אחד לא היה יכול לדעת את זה.

בחלוף הזמן כבר הייתי עורך-דין די מצליח בתחום הגישור ואפילו לימדתי גישור משפחתי באוניברסיטת בר-אילן. כמעט ולא קרה כלום ממה שקרה…

זה מזכיר לי את ספרי הילדים הגאוניים של ד"ר סוס שאני לגמרי ממליץ לכל מבוגר לקרוא אותם בעיון רב. בספר 'חתול תעלול', הילדים נשארים לבד בבית. משעמם להם והם מבקשים לעשות משהו מהנה. אבל אסור להם. אי אפשר… ואז מי מופיע משום מקום? חתול תעלול! הוא מגשים את כל מה שהילדים ביקשו למרות שהדג שבצנצנת מזהיר את הילדים שאסור ושאמא מאוד תכעס!

כל החיים אנחנו מבקשים מהיקום או מאלוהים כל מיני דברים. להגשים חלומות, לממש פנטזיות. אבל לרוב אנחנו מפחדים או נשענים על פחדיהם של אחרים. "אבל איך?", "אבל אי אפשר", "אבל כמה כבר מצליחים??"

וככה עד גיל שלושים ושתיים עבדתי כעורך-דין. שנאתי את המקצוע, אבל לא העזתי לעשות משהו בנדון. בכל זאת, כסף טוב, מקצוע נחשב, אתם יודעים…  מה עכשיו, לעזוב הכל ולהיות סופר?? אבל למזלי, הגוף שלי דיבר במקומי. האמת שמיד מיהרו להרגיע אותי שסרטן בבלוטת התריס נחשב לסרטן 'ממש סבבה' עם 94% החלמה אם מגלים אותו בזמן, ולכן רק לאחר כמה שנים זה חילחל.

יום אחד פשוט שאלתי את עצמי כמה אנשים מתים בתאונות דרכים בכל העולם ביום אחד. אנשים נורמטיבים לחלוטין שקמו בבוקר לעוד יום שגרתי ולא חזרו הביתה. מאות? אלפים? מאות אלפים? כמה אנשים קמו לעוד יום 'רגיל' וקיבלו בשורה ששינתה את חייהם לנצח או שבץ מוחי באמצע הרחוב? וגם נזכרתי בשיחה עם מיכל.

אז למרות שכל ההוצאות אמרו לי ‘לא’, לקחתי שולחן מתקפל וכסא וישבתי עם 'האביר בן זונה' ברחוב דיזנגוף בתל-אביב כשכמעט כל סביבתי הקרובה חשבה שנדפק לי המוח… ולא רק הוצאות הספרים אמרו לי לא; סוכנים, מפיצים, כמעט כל דלת עליה דפקתי נטרקה לי בפרצוף בעוצמה. זה מעליב, פוגע, לפעמים קצת משפיל. לשמחתי הייתי מספיק פסיכי על-מנת שזה לא ממש יזיז לי, ולשמחתי הרבה עוד יותר, עם הזמן הבשורה החלה לרוץ ברשתות החברתיות ובנות החלו להעלות סטוריז על כמה שהספר השפיע עליהן וכמה שהוא כזה וכזה וככה וככה ואם אתם רוצים לקרוא אתם מוזמנים לגשת ל’היי-לייטס’ בדף האינסטגרם שלי. לאחר כשלוש שנים הספר הפך לרב-מכר, ונכון לשנת 2024 נמכרו למעלה מ-40,000 עותקים מ'האביר בן זונה' בלבד וזאת ללא כל הוצאה לאור ו/או שירותי יח"צ כזה או אחר.

לכל אחד מאיתנו יש חלום, שאיפה או רצון בלתי ממומשים. לכל אחד. וכל אחד מאיתנו יכול לחטוף שבץ מוחי באמצע הרחוב ממש עכשיו. ולכן השאלה היחידה שנשאלת היא – למה אתם מחכים??

אז אני מאחל שתהנו מהספרים שלי, ואף פעם אל תתנו למישהו להגיד לכם שאי אפשר.

באהבה רבה,

אביב."

להזמנת ההרצאה 'להעיר את החלום' – צרו קשר בתחתית הדף ↓